ביהמ"ש העליון אישר זיכויו של סגן מנהל בי"ס יסודי מביצוע עבירות מין בקטין

השופט ח' מלצר:

1.            לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא מ' בן דוד וכב' השופטים א' אברהם וב' ארבל). בית המשפט קמא זיכה את המשיב, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כסגן מנהל בבית ספר יסודי בצפון הארץ, מארבעה אישומים שבהם יוחסו לו עבירות מין בחסרי ישע בידי אחראי (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). ערעורה של המדינה מופנה רק כנגד זיכויו של המשיב מן האישום הראשון שיוחס לו בכתב האישום, ולפיכך דיוננו יתמקד גם הוא באישום זה בלבד.

2.                  על פי המפורט באישום הראשון, ביום 6.6.06 יצאו ילדי כיתות ו' בבית הספר שבו הועסק המשיב לטיול שנתי בן שלושה ימים בירושלים. המשיב הצטרף לטיול זה כמלווה. באישום הראשון נטען כי בשעת לילה, כאשר לנו הילדים באכסניית נוער, סייר המשיב בין החדרים. במהלך אותו סיור לילה הזמין הקטין ד.ע, יליד 1994 (להלן: הקטין) את המשיב לשכב לישון לצידו, והמשיב נענה להצעה זו. לאחר שנשכב לצד הקטין, כך לפי האישום הראשון, החל המשיב ללטף את רגליו ואיבר מינו של הקטין מבעד לתחתוניו ובהמשך הכניס את ידו לתוך תחתוני הקטין וניסה ללטף את איבר מינו, על אף שהקטין חזר וביקש כי יחדל ממעשיו אלה. לאחר מכן השכיב המשיב את הקטין על בטנו ובין ברכיו, כך שאיברי המין שלו ושל הקטין נגעו זה בזה, וליטף את גופו של הקטין לכל אורכו. כן נטען באישום הראשון כי המשיב נישק את הקטין וניסה להחדיר את לשונו לפיו, תוך שהוא מחזיק את פניו של הקטין באופן אשר מנע ממנו להזיזם. בהמשך שאל המשיב את הקטין אם הוא מעוניין שילך ולאחר שהקטין ענה כי אינו יודע, ביקש המשיב לנשק את הקטין נשיקה אחרונה, אך המשיך לנשקו וללטפו. כן נטען במסגרת אישום זה כי כשלושה שבועות לפני אותו טיול בירושלים, נישק המשיב את הקטין על לחייו ובפיו במספר הזדמנויות שונות בבית הספר.  

ההליך והכרעת הדין בבית המשפט קמא

3.            בבית המשפט קמא הודה המשיב כי אכן שכב במיטתו של הקטין, חיבקו וליטפו, תוך שהקטין מניח את ראשו על כתפו, וכן כי הקטין נישקו והוא נשק לו חזרה על ראשו. עם זאת, הכחיש המשיב כל הקשר מיני למעשיו, וטען כי כל שביקש היה להרגיע את הקטין, אשר להערכתו סבל מסיוטים, וזאת הוא עשה, לדבריו, בדרך אבהית ותומכת.

4.            לאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפניו, ובתוכו עדויותיהם של הקטין ושל המשיב, זיכה בית המשפט קמא את המשיב מאישום זה מחמת הספק. אציין, כי על אף שלגבי שאר האישומים נחלקו שופטי בית המשפט קמא בשאלת אופי זיכויו של הנאשם, האם ראוי שיהיה בדרך של זיכוי מלא, או בדרך של זיכוי מחמת הספק, הרי שלגבי האישום הראשון, שכנגדו הוגש הערעור שלפנינו, היו שלושת השופטים תמימי דעים כי יש לזכות את המשיב רק מחמת הספק. 

כב' השופט ארבל, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית בהכרעת הדין, מצא את גרסתו של הקטין ברורה ושוטפת, אך הוסיף כי לא היה בה כדי להותיר אותו ללא כל ספק סביר שאכן התרחשו האירועים, כפי שתיאר אותם הקטין. בעיקר התייחס כב' השופט לעובדה כי הקטין היה "חצי ער", כהגדרת הקטין עצמו, בהתרחש האירועים הרלוונטיים, וכן לכך שהקטין סבל אותו ערב ובתקופה הרלוונטית מסיוטים. עובדות אלה עוררו אצל כב' השופט ארבל את החשש שאירועי אותו לילה השתלבו עם סיוטיו ועם פחדיו של הקטין וכך הם נחקקו בזיכרונו. עוד התייחס השופט המלומד לשיחה שקיים הקטין עם אימו בשובו מן הטיול, ולעובדה כי הקטין עצמו לא שלל את האפשרות כי חלק מן האירועים התערבבו אצלו עם הדברים ששמע מאימו. מנגד בחן השופט את גרסת המשיב ומצא כי היתה ברורה וחד משמעית וכי המשיב לא סטה מגרסאותיו, גם חרף חקירה נגדית מאומצת. כן התייחס השופט ארבל לכך שהקטין לא ידע להסביר בעדותו מדוע ביקש מן הנאשם להיכנס למיטתו באותו לילה, ולכך שעובדה זאת אינה עולה בקנה אחד עם טענת המדינה, לפיה תכנן המשיב מראש לנצל את הקטין מינית. בנוסף, התייחס השופט ארבל לכך שאירועי אותו לילה התרחשו בחדר קטן, שבו ישנו אותה שעה גם חבריו של הקטין, ולקירבה הרבה בין מיטותיהם ומיטתו של הקטין. קירבה זו עוררה בליבו של השופט ארבל ספק בשאלה האם מעז היה הנאשם לבצע מעשים מגונים בקטין, בסמיכות כה קרובה לחבריו. לאור אלה המליץ השופט ארבל לחבריו השופטים לזכות את המשיב מאישום זה, מחמת הספק.

כב' הנשיא בן-דוד הצטרף לעמדתו של השופט ארבל ובהתייחס לכלל עדויות הילדים בפרשה (ללא הבחנה בין עדות הקטין בנוגע לאישום הראשון, אשר בו עסקינן, לבין עדויות הקטינים האחרים בנוגע לאישומים האחרים) כתב: "לא שוכנעתי שעדויות הילדים נקיות מהפרזה ומהעצמה ומהשפעות זרות ולא אוכל להעדיף בשאלות העובדתיות הנתונות במחלוקת בין בעלי הדין, את עדויות עדי התביעה על פני עדותו וגרסתו של הנאשם" [הוא המשיב בענייננו - ח"מ]. כן הוסיף כב' הנשיא כי על אף שאינו מקבל את גרסתו של המשיב ולפיה מעשיו הנטענים היו תמיד במסגרת המקובל ביחסי מורה ותלמידיו, הרי שנותר בליבו ספק בשאלה אם המעשים אכן היו לשם גירוי, סיפוק, או ביזוי מיני. לאור זאת סבר גם כב' הנשיא כי יש לזכות את המשיב מן העבירות שיוחסו לו באישום הראשון, מחמת הספק.

כב' השופט אברהם הצטרף גם הוא לעמדתו של כב' השופט ארבל, ככל שהיא נוגעת לאישום הראשון, וכן אימץ את הערותיו של כב' הנשיא בן-דוד. כמותם הוא סבר כי יש לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו באישום הראשון, מחמת הספק.   

על כך מוגש הערעור שלפנינו.  

טענות המדינה

5.            לטענת המדינה, שגה בית המשפט קמא בניתוח התשתית הראייתית הרלוונטית, ובעיקר בניתוח עדויותיהם של הקטין ושל המשיב.

המדינה סבורה כי גרסת הקטין בחקירתו ובעדותו בבית המשפט קוהרנטית, מפורטת ומדויקת, וכי התנהגותו במהלך האירועים ולאחריהם היא התנהגות אופיינית אצל קורבנות מין בכלל, וקורבנות מין קטינים בפרט, אשר אין בה כדי לעורר ספק בגרסתו. בעניין זה טוענת המדינה כי אין לייחס משמעות כלשהי לעובדה שהקטין עצמו הוא שהזמין את המשיב למיטתו וכי חששו של הקטין לחייו הינה טבעית בנסיבות האירועים ואינה תולדה של הסיוטים מהם סבל. עוד טוענת המדינה כי אין בעובדה שהאירועים התרחשו כאשר חבריו של הקטין ישנים בסמיכות רבה וכאשר דלת החדר היתה פתוחה כדי ללמד שהמשיב לא היה מעז לבצע את המעשים אותם ייחס לו הקטין. גם העובדה כי הקטין דיבר עם אימו על האירועים שהתרחשו בשובו מן הטיול - אין בה, כך לשיטת המדינה, כדי לעורר ספק בנוגע למהימנות גרסתו של הקטין.

מעבר לאמור לעיל המדינה גם טוענת כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא -  גרסת המשיב אינה סבירה ואינה הגיונית כלל. על כך ניתן ללמוד, לשיטתה, בין השאר, מן העובדה כי כאשר נחקר המשיב במשטרה הוא ידע מיד באיזה קטין מדובר, עוד טרם שנמסר לו שמו של הקטין וכן היא מבקשת להסיק הדבר מן השינויים שחלו בגרסאותיו של המשיב. בחקירתו במשטרה טען המשיב כי לא היה חיכוך כלשהו בין איבר מינו לבין איבר מינו של הקטין, ואילו בעדותו בבית המשפט הוא גרס כי יתכן שתוך כדי ששכב במיטת הקטין נגעו איברי מינם זה בזה מבעד לבגדים, וכי יתכן והקטין חיכך את איבר מינו בגופו. כמו כן, בעדותו בבית המשפט טען המשיב לראשונה כי למעשה נכנס למיטתו של הקטין פעמיים באותו לילה, פעם אחת כשכולם היו ערים ופעם שנייה, כאשר הקיץ הקטין משנתו וביקש מהמשיב לשכב לצידו.

לאור כל ההשגות הללו - מבקשת המדינה כי נקבל את ערעורה על הכרעת הדין, נרשיע את המשיב בעבירת מין בחסר ישע על ידי האחראי לו, בהתאם למעשים המיוחסים למשיב באישום הראשון לכתב האישום, ונגזור את דינו.

דיון והכרעה

6.                  אף שדעתי אינה נוחה כלל מהתנהלותו של המשיב, אם לנקוט לשון המעטה, אין בידי לקבל את ערעורה של המדינה. הלכה פסוקה היא כי ערכאה של ערעור איננה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת פרט למקרים נדירים וחריגים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. הטעמים להלכה זאת ידועים:

ראשית, הערכאה הדיונית נהנית משליטה ומבקיאות בחומר הראיות, אשר הם הבסיס לכל ניתוח עובדתי מעמיק.

 שנית, וזהו אולי הטעם החזק ביותר, הערכאה הדיונית היא המתרשמת מן העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי - היא השומעת את העדים והיא הצופה בהתנהגותם, על כל דקויות הדברים.